הקמתי את הסדנאות לקהל הרחב מתוך הצורך שלי לתרום חברתית. מטרת הסדנה היא הרגעה רגשית מתוך המפגש עם החומר.

ביקרתי חברים מפונים ושאלתי אותם מה יעזור לתת להם תחושת בית במלון. הם ביקשו שרפרפים לילדים להכדי שיוכלו גיע לכיור, סלסלאות כביסה ומתלים. שאלתי מה הכמויות שנדרשות וקיבלתי תשובה שיש צורך ב100-150 מכל פריט. התחלתי לפרסם שאני מחפשת בכל הקבוצות ולאסוף את הפריטים באופן עצמאי ממוסרים שונים. בהמשך נעזרתי גם במטה האזרחי כנקודת איסוף ואף קיבלתי תרומות בסך אלף שח, בהם קניתי עוד שרפרפים וסלסלאות. לסיום הגעתי 3 פעמים למלון כדי למסור את הפריטים.

בימים הראשונים של המלחמה כמו כולם גם אני הייתי בלופ האין סופי של כאב, כעס וחוסר אונים. בתחושה של השרדות והתנהלות של מעכשיו לעכשיו. תושבת העיר שלא הכרתי בשם חגית התקשרה אלי ושאלה אם הנגריה יכולה לייצר מנעולים לממ"דים לתושבי העיר. ידעתי שהתושבים בפחד בעקבות האירועים הקשים בעוטף עזה, ושמחתי לכשות מעשה בחלקת האלוהים הקטנה שלי, כדי להחזיר מעט מהביטחון הלאומי שאבד לחלוטין.
היוזמה מיד משכה אליהם כמות גדולה של מתנדבים ומתנדבות מחריש את רובם לא הכרתי לפני כן אבל נוצר בנינו חיבור מאוד חזק מעצם המפגש והעשיה המשותפת. אנשים טובים ועיריית חריש סייעו לנו בתרומת עצים עבור המשך הייצור וכך במשך שבוע ייצרנונאלפי סוגרים לממדים, פתחנו עמדת איסוף עצמי, אספנו מספרי טלפון של תושבים שלא היה באפשרותם לבוא לאסוף בעצמם ונסענו לבתים שלהם כדי למסור להם ולהדריך אותם על אופן השימוש.

הקמנו את מיזם פינוק לשבת, מיזם שבו מכינים מאפה לשבת עבור משפחות שיש בהן חברי משפחה שמגויסים לצו 8. היוזמה נולדה על-ידי שתי חברות העיר, טל דור וליאור סטביסקי, שרצו לתת למשפחות אלו חיבוק ועזרה קהילתית תוך כדי יצירה וחיזוק הקהילה עצמה.

אנחנו מקיימות סדנה להכנת חיות זזות משאריות עץ לילדי הישוב וילדים שפונו מישוביהם, בעזרת הנגריה הקהילתית. היוזמה נולדה מתוך ראיה של צורך במרחבי הפגה חיוביים לילדים ומענה בשעות האחהצ להורים, משפחות המילואים ומשפחות שהגיעו מהדרום והצפון לחריש. הפעילות ההפגתית של עבודת ידיים מכניסה רוגע ולעיתים עוזרת לעבד תהליכים, הרעיון הוא לאפשר פעילות חווייתית ומהנה שתפיג מעט את הקושי בימים אלו.

בימים אלו אנחנו עושים עוד סבב של סדנאות הפגה בעץ למוקדים באזור חריש אליהם התפנו תושבים מיישובי מערב הנגב

ביום השלישי ללחימה התחלתי לחשוב במה אפשר לעזור ומה אפשר לעשות. הבנו שיש הרבה בקשות לאוכל מבושל מחיילים ומנגד שיש לא מעט נשים שרוצות לתרום, לסייע ולבשל.  התחלנו לנהל קבוצה של בשלנים שרוצים לבשל, שלאט לאט הלכה וגדלה. והתחלנו לקבל כמות של בקשות לאוכל מבושל שהלכה וגדלה, מחיילים מכל רחבי הארץ. היינו צריכות לדאוג גם לפול של רכבים ואנשים שיוכלו לשנע את כל האוכל לחיילים.  בהתחלה הפעילות הייתה על בסיס יומיומי והיה ביקוש רב, לאחר מכן כאשר אנשים החלו לחזור לשגרה עברנו לכמה פעמים בשבוע וכעת אנחנו ממשיכות לתחזק את הפעילות לפי ביקוש.

ככל שהיוזמה הלכה וגדלה הצטרפו אלינו עוד לא מעט אנשים טובים, אם זה מבשלים, אורזים, משנעים שרוצים לבוא ולעשות טוב. חשוב לציין שאנשים מבשלים בבית שלהם, מביאים את האוכל אלינו, אנחנו אורזים את האוכל ומשנעים לאן שצריך, האריזה מתבצעת בשטח של בית הקפה קפית בעיר שנידבו את המקום לטובת חמ"ל בעת המלחמה. המטרה, וזה גם המסר שלנו, להעלות מורל באמצעות עשייה ולחזק באמצעות העורף את החזית. ביחד ננצח.

בתחילת המלחמה, המאמץ העיקרי היה לסייע לחיילי צה"ל. לאט לאט, היה צורך בביגוד ובפריטים למפונים נוספים למפונים כמו טואלטיקה, משחקים, ספרים. בשבועות האחרונים, יותר ויותר מפונים עוזבים את בתי המלון ובתי ההארחה והן את בתי המארחים לדירות משלהם על מנת לסגל תחושת שגרה ובית ככל שניתן. כמו שניתן להבין, יש משפחות רבות שנותרו בלי דבר כי ביתם נהרס במלחמה או שהעול הכלכלי של ריהוט בית מאפס היה כבד מנשוא. יחד עם תושבי ראש העין המדהימים, הצלחנו לסייע למשפחות רבות ולסייע ככל שניתן להפוך את הדירות שלהן לבתים וזאת לפחות עד שיוכלו לחזור לביתן האמיתי (בתקווה שבקרוב ככל שניתן). בהזדמנות זאת, אני רוצה להודות לכל תושב ותושבת שנתנו ונותנים יד ביוזמה הזאת, הלב שלכם גדול וזוהר. תודה עליכם ועליכן.

מיזם "למעננו من أجلنا " הוא מיזם שצמח בתקופת המלחמה  כמענה לגילוי צרכים  העולים בשטח, יוזמה של סולידריות שכונתית התומכת בדיירים ובתושבים בסביבה בה אנו חיים.

המטרה היא להפיג את תחושת הבדידות והפחד וכן לסייע במציאת פתרונות קונקרטיים לבעיות שצפות נוכח מצב החירום. התחשבות זו בצורך הבסיסי של האדם דווקא בזמן בו הוא עלול להרגיש לבד וסגור בביתו תעלה חיוך על פניו ותקווה בליבו. ביוזמת המרכזים לצדק חברתי-עכו

אני איריס ואני מעצבת פנים. בשנים האחרונות עיצבתי עשרות בתים יפים ותכננתי משרדים נוחים ופרקטיים. לפני שנים הייתי בעלת בית הפסיפס והאומנויות והעברתי סדנאות וחוגי פסיפס. בשנים האחרונות אני לא עוסקת בפסיפס בכלל ואת הסטודיו סגרתי כבר בימי הקורונה . אני אוהבת ונושמת עיצוב ולא היו לי כוונות לחזור ולעסוק שוב בפסיפס.

אבל ב7.10 התרסקנו כולנו והרבה דברים השתנו. צער, אכזבה, אבל מעל הכל חרדה שמלווה מדי דקה לשלום החיילים שלנו והבן שלי. העסק עצר. השגרה הנורמלית והאהובה שלי הזדעזעה כמו החיים של כולנו במדינה וכל סדרי העדיפויות השתנו. כולם נרתמו לעזור, להתנדב ולעשות אחד למען השני ולו רק שיהיה אפשר להחזיר אלינו את הבטחון ולהציל את הבית שלנו. אז גם אני כבר חודש מנסה להרים את עצמי וחושבת איך אני יכולה לתרום את חלקי . מה אני יודעת לעשות שיכול כרגע לעזור והבנתי ש״פרויקט לאסוף את השברים״ הוא כרגע צו ה-8 שלי.

נכנסתי חזרה לסטודיו שלי , פותחת את הארגזים עם כל אוסף החומרים שאספתי במשך כ-15 שנה ומחדשת את הפעילות. רק שהפעם אני פה בהתנדבות. אני פה להדריך, לחלוק את הידע שלי, הכשרון, הנסיון, החומרים והמשאבים שיש לי בסטודיו. מה המטרה? ביחד נאסוף את השברים תרתי משמע. נאסוף את כל החתיכות השבורות של הפסיפס למשהו חדש ושלם , נפיק תקווה חדשה, אופטימיות וצבעוניות לעתיד חדש במדינתנו וננציח את החללים הכה רבים. פרוייקט ראשון יצא לדרך: קיר הנצחה-כ- 1300 פרפרים כמספר ההרוגים.

הכל התחיל עבורי מהרצון לתקן כיסא שבור בבית, אך בגלל הבניין המשוטף שאני גר בו, נאלצתי לדחות את הפרויקט הקטן שלי, שוב ושוב. וכשפנו אלי בהצעה, להצטרף לקבוצה שהמטרה שלה הייתה להקים סדנה קהילתית, רק טבעי היה שקפצתי פנימה בשמחה.
כמעט שנתיים היינו נפגשים כל שבוע, מעצבים ומקדמים את הרעיון, ולבסוף בעזרת העיריה ובית הספר אתגרי העתיד שתרם את הנגריה שלו לטובת הפרויקט בשעות אחהצ, התחלנו בפעילות ביחד עם מתנדבים רבים. אחת לשבוע, הנגרייה הקהילתית נפתחה לערב פתוח עבור תושבי חריש.

בימי המלחמה הקשים ולמרות הפחד והלחץ בחרנו לפתוח את הסדנה לפעילות שוטפת שמכניסה ריפוי בעיסוק לחלק מהתושבים והרגשת ביטחון. להוות מקום למפגש, הפגה ועשייה.. לצד הפעילות השוטפת קיימנו גם פרויקטים נוספים למשל מנעולי ממ״ד שהשתתפו בו תושבים רבים ונתן תחושת ביטחון לתושבים רבים עוד יותר. בנוסף הסדנה מחברת גם קהילות נוספות ועושה סדנאות משותפות לילדי המפונים כמו גם לילדי חריש